בן שיח ארוך מהעיר חזר לדלפק

הניח עליה כוס ריקה, סובב אותה ופתאום אמר:
בוא נעשה סרט קטן על הבר שלך? אני מפיק טלוויזיה, אני מאוד לא קשה לארגן את זה. אין צורך בכסף.

למה? ידעתי שאסרב, אבל היה מעניין לשמוע מה יש לו לומר.

למה? זה פרסום! לא יהיה לך אורחים כאן, איוון יהיה מפורסם.
רציתי לענות שאנחנו כבר לא ריקים, אבל אז הדלת נפתחה והיא הופיעה על הסף. המשוררת שאת שיריה אני נושאת בכיס החזה.
וזה לא כאילו הדם משחק ישר
או שהעופרת התקשתה באצבעות,
אבל היא מקשת את גבה בקשת
וצוחק כמו טומבוי…
המילים קפאו על לשוני. המפיק אמר משהו אחר, קרא למוחי ומשך את הווריד המסחרי, אבל לא התעניינתי. היא עמדה על מפתן הדלת והביטה בי ישר. חייכה, הנהנה והלכה מאחורי דירות דיסקרטיות רופפות. ויטקה מיהר לעברה, הניח את התפריט על השולחן, אמר משהו, היא ענתה, הוא הנהן ורץ למטבח. התנתקתי ממנה והסתכלתי על המפיק. המבט החסר שלי היה רהוט יותר מכל מילה, והוא עדיין חזר בשקט לחברים.
באותו רגע, איוון שר. היא קפאה לרגע, ואז נשענה לאחור על הספה וכיסתה את עיניה. בסדר, עזבתי. עכשיו היא שם, בעולם אישי, בתווים דביקים וקול צרוד. אולי היא תכתוב שירה…
האורחים הסתובבו והסתכלו על השעון. חצות כמעט. רק היא יושבת ליד השולחן, שוכחת לגמרי מהקפה, מסתכלת ומקשיבה. וניה מותש ביסודיות, זה נראה בעיניו, אבל הוא עדיין שר כאילו הוא שואף להוציא את כל המוזיקה הזו. הנה עוד שיר, קצת עצוב מנשוא. ודירות דיסקרטיות כבר לא שרות, נאנחות מכוחותיהן האחרונים, ואיבן צפצופים בקושי נשמעים. לא, הקול שלו לא ישב, זה פשוט לא יכול להיות בקול רם. יותר מדי בטן. היא כיסתה את עיניה שוב, צפה בגלי המוזיקה שלו, חולמת איתו. ופתאום הוא כמעט ילל, וכמיהה כה חיה נשמעה בו, כי רכבתי. הוא קפץ על קצה הצוק, בקושי הצליח לעצור. השיר נשבר פתאום.
– אני אלך-איוון אמר בחירשות והחל להתאסף.

רגע, איגור יסיע אותך.
אחרי עשר דקות נשארנו שנינו בבר ריק. היא ליד השולחן, אני ליד הדלפק. היא שותקת ואני שותקת. לבסוף, היא פונה אלי ומדברת כאילו היא ממשיכה בשיחה שהתחילה מזמן:

הוא שר ככה … כאילו קרה משהו. למה?

אולי הוא לא יודע אחרת. לשבת לבד כמה דקות?

למה לא-היא משכה בכתפיה.
הלכתי למטבח להכין קפה. כשחזרה לאולם, היא בהתה מהורהרת אל תוך הלילה, וסנטרה מונח על פקה. הנחתי לפניה כוס אדים ארומטית יוצאת והתכופפתי לצדה, אוחזת בדיוק באותה יד.

היא לקחה דירות דיסקרטיות בשתי ידיה, אפרה את אצבעותיה הדקות, שאפה את ניחוח הקפה וחייכה בשלווה

אני לא אוהב פונדקאיות.
שמי דימה.

אריקה-מבט מהיר בעיניים קורנות לכיווני, חיוך קל למחצה.

זה מתאים לך.

אני יודע. אמא אומרת שכל שם אחר היה מתאים לי באותה מידה. כי הכל פנים אל פנים-היא צחקה.

אולי, אבל אריקה נראית לך מחויטת, בסדר.
איך הוא?
שתקתי כשחשבתי כיצד להתאים את כל מה שהייתי רוצה לומר על איוון למילה אחת.

דירות דיסקרטיות אמיתיות.

כן, זו כנראה המילה המדויקת. הוא שר את כולו, שמתם לב? הוא לא שר רק בקול, הוא חי את כל המוזיקה.

פספסת הרבה דברים מעניינים היום.

אני גר כאן. קניתי בית כדי להיות לבד. זה, מסתבר, בעל ערך רב. אז יש לי זמן להתעדכן.

הוא שר כאן כל יום ראשון.

אתה נשאר כאן לבד לעתים קרובות?

אני אוהב את הלילה. בלילה השיחות הכי כנות.

נדודי שינה?

הרגל.
אני כותב הרבה בלילה. ועכשיו זה לא כתוב. משהו מתבשל בי, אבל לא ייוולד.
אתה כותב? חשבתי שלא אספר לה על הסדין הזה.

שירים.

כן, אני יודע.
אני מדבר. היא השליכה דירות דיסקרטיות בהפתעה, חייכה ביודעין ושאלה:

איך?

מדהים.

כן, אני מניח.

מעולם לא קראתי שירה כזו.

אני אלך, הגיע הזמן לחום שלי. והחתול מתגעגע.

אם החתול, כמובן.

חתולים לא יכולים להשתעמם, זה לא מה שהם שיעבדו אותנו.

בשביל מה?
אני בטוחה שהם שואלים את עצמם את זה יום אחד.
חבל שאין להם תשובה. יותר מדי אנחנו סותרים.
היא קמה:
נעים להכיר אותך, דימה.

אני שמח, אריקה.
היא עזבה, הפעם לא השאירה לי דבר מלבד ניחוח הבושם והשם הנמלט. אה, רי.