אני בן 26, ואני נשוי כבר כמעט עשר שנים (ולא טעות), אך אין לי ילדים. למעשה, רוב חיי הבוגר אני מחשיב כמי שחשש מפני ההבנה שהפחתת סיכון להקמת משפחה עשויה להיות הגרועה ביותר עבורי, על אף שתמיד בפנים היה לי רצון להיות אב או אם בעתיד. כהתקרבות לגיל 30 וההתקרבות ל-20, אני תוהה בלב: מתי בדיוק יהיה ה-“יום הזה”? ואיך, לאחר שנים של חרדה מפני הריון, נשים מצליחות לחרוג ממצב של “עדיין לא” ל”או אולי כן?”?

קיימים אין ספור עצות סותרות באשר למועד המתאים להבאת ילדים. מדי שנה, יותר ויותר נשים אורכות את ההיריון שלהן, דבר שמושך תשומת לב לבעיות פוריות וגורם לסטיגמה הולכת וגוברת כלפי נשים שבוחרות להביא ילדים בשלב מוקדם יותר של החיים. ישנה קולות שקוראים להן לדחות את הלידה מתוך שיקולים כלכליים, קרייריסטיים, או פשוט מתוך ההנאה מהחיים הלא-הורותיים, בעוד אחרים רואים בכך חוסר אחריות או חוסר חיבה להורות.

בתחילת הדרך שלי ניסיתי להבין כיצד נשים וגברים מחליטים מתי להיכנס להריון. כשפנו אליי הורים, רובם השיבו כי זה לא תמיד היה תכנון מדוקדק, אלא תהליך טבעי שנבע מרצון פנימי ומתוך ההבנה שהגוף יוצא לדרך באופן בלתי נמנע. למשל, סשה, סופרת ומורה יוגה שיש לה שלושה ילדים, אמרה כי ההחלטה הפכה ל״מעין קול פנימי״, תהליך של התעוררות אוטומטית שמתחיל עם ההבנה של “השעון הביולוגי”, שבו הרצון מפתאום הופך לדרישה ליותר ממה שהוחש קודם לכן.

מצד שני, גילוי רפואי, מחלה או מצב רפואי היו לעיתים קרובות הגורמים המשפיעים ביותר על קבלת ההחלטה. לדוגמה, קים בונירינו, תושבת ניו ג’רזי, נאלצה לנהל את תכניותיה להרות במקביל לטיפול במצב רפואי שאובחן אצלה. היא ואישתה רצו משפחה מלאת חיים, והיה חשוב להם לתכנן את ההיריון בהתאם לכך. היא סיפרה כי לאחר נישואיה בגיל 27, היא התחילה בטיפול עצמי לקראת ההורות, והפכה לאם בגיל 29.

מקרים של מחלות סופניות גם הם השפיעו באופן דרמטי על החלטות. למשל, ליאה גרובר, שחוותה אובדן זקנה במשפחתה, קיבלה החלטה להרות מיד לאחר שאביה קיבל אבחנה סופנית ולמרות שזה היה בגיל 23. היא ילדה תאומים בגיל 24, ומאוחר יותר ילד נוסף. כיום הילדים הם בני שמונה וחמש, והיא מספרת שהמשך הטיפול הרפואי לאבא נותן לאחראים תקווה לימים טובים יותר.

חלק מהאנשים מצאו שתחושת הרצון להורות התעוררה דרך המודעות הרגשית, לעיתים מתוך קנאה קלילה כמו במקרה של לינדסי, שהייתה בת 30 כשהפכה לאמא לראשונה. היא נזכרת שהתחילה להרגיש קנאה קטנה בכל החברים והבן-דודים שהיו באותה תקופה בזוגיות ועם ילדים. אחר כך היא נשברה מסמים והתחתנה, והרגישה שה”הדרן” הרגשי שלה לגבי ההורות נקבע על ידי הבעת הרגשות האלה.

בעוד שאחרים חיו באי-ודאות, והאמינו שזו פשוט תוצאה של הזדמנות או מצב רוח. רחל, שהייתה בת 23 כאשר ילדה את הילד הראשון שלה, סיפרה שההחלטה התבגסה מתוך תהליך טבעי של התבגרות ויציאה מאזור הנוחות, והייתה תוצאה של שיחה עם אמה ואישור של בעלה. היא תיארה את זה כ’רגע של הרפתקה’, שבו שניהם הרגישו שהגיעו לרגע הנכון.

גם מקרים של הגעה להחלטה מתוך הרגל או מצב רוח כמו של קריסטינה, שנישאה לפני שלוש שנים והגיעה לתוך לוח חופשות וביטחון, מראה שאין נוסחה קבועה. היא תיארה את ההחלטה שלה ככזו שהגיעה מתוך ההבנה שהחיים הם צפויים ומבוגרים יותר, וכי הגיע הזמן לתהות על משמעות ההמשך. היא יזמה את ההחלטה באמירה שהיא זוכרת ממשהו שג’רי סיינפלד אמר, שהחיים הם צפויים והגיע הזמן לשאלה “מה השלב הבא?” והקמת משפחה הייתה ההמשך ההגיוני.

בסיכומו של דבר, לא קיימת תשובה חד-משמעית לשאלה מתי צריך להביא ילדים לעולם. כל אדם והדינמיקה הפנימית שלו, התנאים החיים, המצב הרפואי והרגשי משפיעים על ההחלטה. לפעמים זה קורה באופן פתאומי, ולפעמים מדובר בהחלטה מודעת ומחושבת. מה שחשוב הוא שההחלטה זו חייבת להיות עם תחושת שלמות והכנה, כי בסופו של דבר, זהו צעד משמעותי בחיים, שנעשה על ידי כל אחד במועד שנראה לו המתאים ביותר.

איך אתם והשותף שלכם קבעתם את הזמן המתאים להבאת ילדים?