כמו רוב האנשים שמחזיקים בדופק ואוחזים בפחד בריא מהשעשוע, אני לא תמיד מרגישה בנוח לחשוף את עצמי במצבי היכרויות. אך לפני מספר שנים, פגשתי את ניק במסיבת חבר משותף והחלטתי לנסות להיות אמיצה יותר.

המעשה שלי לא היה קליל — הוא סימן את כל הסימנים המובהקים לכך שהוא מעוניין. הוא צחק על בדיחותי המוטעות, שאל שאלות רבות והכניס את ידו לכתפי כמסר תומך של “אל תדאג, את לא מדמיינת את זה, בניגוד לנסיונותיך להתחתן עם ג’יי סי צ’אז.” יתרה מזאת, הוא היה גבוה, בלונדיני וחיוכו חשף פער חמוד בין שיניו הקדמיות. כשסיימתי את השיחה והחלטתי לעזוב, ליבי פתוח וקולני, והגשתי לו את מספר הטלפון שלי.

לא שלחתי הודעה מיד לאחר מכן, אלא חיכיתי ללילה הבא כדי לעשות לו קצת “עבודה היד” במקלדת. כתבתי: “היה נהדר להכיר אותך, רוצה להיפגש קרוב? ;)” הוא השיב במייל למחרת, באומרו: “בהחלט, כל עוד זה סתם חברות,” מונח שפירושו “חברים בלבד.” ההודעה הזאת הייתה לי מבלבלת; קראתי אותה פעמים אחדות בוודאות שאולי הבנתי לא נכון. אז כתבתי שוב “חברים בלבד?” בתמימות, בתקווה שאני טועה. הוא השיב: “לא רציתי להטעות אותך, פשוט אני לא יוצא עם גברים בלונדיניים” – שזו תגובה מפתיעה במיוחד כאשר מדובר בגבר עם שיער כהה ומראה חיצוני שמושך ומיוחד.

בתור אישה עם שיער אדום טבעי, זו לא הייתה הפעם הראשונה שעמדתי בפני סוג של בדיקת סובלנות כלפי ההבדלים החברתיים והתרבותיים של צביעת השיער שלי. הייתי קרועה על ידי בנות כיתה שהכינוי שלהן היה “firecrotch” — צבע שתמיד זוהה עם שיער אדום, הרבה לפני שהושפעתי מאופנות אופנתית או מהממים של תכניות טלוויזיה. כינו אותי חסרת נשמה לאחר סצנה בפארק סאות’ שיקגו, ששם קבעו שעבורם אין לי תעודת זהות של נשמה. נחשבתי למשוגעת – לפחות כך טענו בזמנים שבהם השיער האדום שלי היה כל העניין המרכזי.

אפילו חברות וידידות הסבירו לי שהן לא היו יוצאות עם גבר אדום שיער, וזה היה מעלה אצלי את החשש שייתכן שגם אנשים יחשבו עלי באותה הצורה, אישה עם שיער אדום. אך הפעם, זה היה שונה — מישהו שהיה כה ישיר והצהיר שאינו מתעניין בנשים עם תוספת צבע כזו או אחרת, הייתה חוויה שיכולה לפגוע בקלות. זה השאיר אותי עם הרגשה קשה ומורכבת, כי ידעתי שזה סימן סטריאוטיפי, שמעיד על כך שיש כיום עדיין תיוג של המראה החיצוני בלבד.

התגובה של ניק לא הפילה אותי, אך היא גרמה לי להבין שמעבר ליחסים האישיים שלי, קיימים סטריאוטיפים שאנו נושאיהם על עצמנו וחיים איתם. כאישה עם שיער אדום, אני מייצגת רק כ-2 אחוזים מהאוכלוסייה העולמית, ולכן אנחנו פחות נראות בטבע ופחות מיוצגות בתרבות הפופולרית. זה משפיע על ההבנה והקבלה שלנו בחברה על ידי קיבוע תדמיות שליליות או סטראוטיפיות שמתייגות אותנו באופנים שליליים או מיתולוגיים.

המגבלה הגדולה יותר היא לא בהכרח שאחרים אינם מוצאים אותי אטרקטיבית, אלא באיזו מידה הסטריאוטיפים והדעות הקדומות משפיעים על האופן שבו אנחנו נתפסות בעיני אחרים. כאשר אנו מופיעות נראות על המסך או במקומות אחרים, אנחנו לרוב מוצגות לפי תבניות קבועות: אנשי שיער אדום נחשבים לוהטים (כמו ג’ואן מ”Mad Men”, לודיה מ”Teen Wolf”, מיירידה מ”Brave”, או רוז מ”טיטאניק”), מרושעים (כמו מלי, הכהן האדום מ”גיימ אוף ת’רוןס”, ויקטוריה מ”Taking Twilight”, סינדרום מ”הפייבסטרה”), או כילדי פרחים שליליים ויציבים שמוצגים בדרך כלל באותם תבניות קלאסיות. סטריאוטיפים אלו לא רק קיימים על המסך – הם גם עולים באופן טבעי במחשבה או בתפיסה שמגיעים פתאום כאשר מישהו עם שיער אדום נכנס לחדר.

אני אינני מייצגת את הסטנדרט – אני יוצאת דופן. לא כל גבר יזהה את היופי והייחודיות שלי מהרגע הראשון, כי אנשים כמוני, שונה ככל שהם יהיו, זקוקים ליחסים שיאפשרו לנו להראות את אותו הייחוד כמו מינים ייחודיים בעולם החי, לדוגמה, עופות הפּארדייז הרחוקים שמבצעים ריקוד מיוחד ומציגים את צבעיהם המיוחדים כדי למשוך בן זוג. במקום להסתיר את הייחוד שלנו, נבקש למצוא שותפים שיראו את יתרוננו, שידעו להסתכל מעבר לתבניות הסטריאוטיפיות ולראות אותנו באמת – ג’nne stunning ginger.

כדי לשנות את התפיסות והחסמים החברתיים, עלינו להמשיך ולצעוד קדימה, ולחשוף את היופי הטבעי שלנו בגאווה. כמו בעופות הפּארדייז, בדיוק כמו שבני הזוג מבחינים ביופי הייחודי של האחר, גם אנחנו צריכים למצוא פרטנרים שיקבלו ויאהבו אותנו על כל הייחודיות שלנו. שינוי ההתרשמות והפחתת ההטיות החברתיות דורש זמן, ואולי תהליך של ריקודים מיוחדים – אבל בסופו של דבר, כולנו מחפשים את האדם שיראה בנו את אותו זיק של יופי שמייחד אותנו.

אנשי שמגלים את היופי הטבעי של השיער האדום, אינם צריכים לחשוש להראות את זה – הם מוזמנים לפרוח בדיוק כמו בעופרת הפּארדייז. אנחנו נמתין בקוצר רוח, מוכנות להחזיר באותה מידה של חן וייחודיות.